כשהמצב מתוח כל כך, כשנשמעות אזעקות והפחד הולך ברחובות – הרגשת הבדידות, תחושת חוסר

האונים והתלישות צובטת. חזק.

כל כך חיכינו כולנו לשגרה הברוכה – לחזור לעבודה, לדעת שיש בשביל מה לקום בבוקר, לחוש כמו

כולם. להמתין בתחנה בשבע – שמונה כמו השכנה מימין וזו מהבית ממול. לחזור בארבע – חמש

וללכת לנוח. לצאת בערב לתוכנית במתנ"ס, או לקורס או שעור התעמלות.

ועכשיו, שוב אי וודאות. שוב בדידות צובטת. כן, זה נמאס. הרי בסוכות, אני מאמינה שלא הייתי

היחידה מבינכן בלי סוכה, בלי ארבעה מינים ועם תחושת חידלון ואי יציבות. אני מאמינה שלא הייתי

יוצאת דופן, עם הציפייה (בסוד, אל תגלו!) שהחגים יעברו כבר ונחזור לשגרה.

אבל, אנחנו – בניגוד לשכנות והחברות לעבודה – ואת זה אל תשכחו, בנות יקרות: מרגישות קבוע

תחת ענני הכבוד. כי דווקא בגלל שהחיים שלנו כל כך לא יציבים, כל כך שבריריים – אנחנו כל כך

מושגחות! אנחנו, שלא יודעות איך נגמור את החודש, איפה נהיה בשבת, מתי בעל הדירה הנחמד

שלנו יחליט להקפיץ את השכירות, או סתם יחליט שלא להאריך את החוזה – ההשגחה של הקב"ה

עלינו פרטית במיוחד.

ובואו נזכור את זה גם עכשיו. לא, אנחנו לא לבד! אנחנו חבוקות, אנחנו מושגחות בפרטיות מיוחדת!

יש לנו מי שמחבק אותנו ואוהב אותנו ושומר עלינו בכל רגע! אפשר לדבר אליו סתם, במילים שלנו,

לא לשכוח להגיד לו תודה! וגם לבקש. מפחיד לנו, קשה לנו, ומותר ורצוי להגיד לו את זה ולשפוך

בפניו את הלב.

ודווקא התפילות שלנו, מלב כל כך נשבר, ימצאו מקום של כבוד והדמעות שלנו יפתחו בעז"ה את

שערי הרחמים!